פוסק השולחן ערוך, מי שהלך בעלה למדינת הים, ובאה אשתו לבית הדין לתבוע מזונותיה, שלושה חודשים ראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה מזונות שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקים לה מזונות. וכתב הבית שמואל באות יד שזה דלא כדעת המרדכי, שסובר כדעת רב שאם לא שמעו שמת צריכה שבועה.
שתקה ולא תבעה מזונות לאחר שבעלה עזב את הבית, ממתי פוסקים לה מזונות?
פוסק השולחן ערוך, שתקה, ותבעה באיחור, אין פוסקין לה למפרע. וכתב הבית שמואל באות י"ב שאלמנה יכולה לתבוע למפרע עד שלוש שנים, והמרדכי חולק וסובר שגם באשת איש יכולה לתבוע למפרע, ואין הלכה כמותו. אלא רק מיום התביעה, גם כאשר בית הדין התעכבו עוד, עד שדנו בכך, כך כתבו הר"ן, הרמ"א, והרמב"ן על פי הבית שמואל.
באלו מקרים לא ממתינים שלושה חודשים ופוסקים לאישה מזונות מייד?
1. בידוע שהלך לזמן קצר, ואחר כך נאלץ להאריך את שהייתו כך דעת הריטב"א, הביאו החלקת מחוקק באות טז.
2. יצא למקום קרוב ונשתקע שם (ריטב"א, בית יוסף, חלקת מחוקק ובית שמואל). המרדכי חולק וסובר שגם למקום קרוב צריכה להמתין (דרכי משה, ובית חדש). הבית שמואל יישב שאין כאן מחלוקת.
3. נפרד ממנה בקטטה, ורוצה לעגנה, דודאי הניח ביתו ריקן (מרדכי, רמ"א בי"א).
אישה שבעלה עזב את הבית והכתובה אינה בידה, האם יכולה לתבוע מזונות, והאם יכולה לתבוע מזונות כאשר מחלה על כתובתה?
דעה א':לא חוששים שמחלה כתובתה, לכן פוסקים לה מזונות. אישה שמחלה כתובתה הפסידה מזונותיה אפילו מחיים כך כתב הרמב"ם.
דעה ב': פוסקין לה מזונות. כן פסקו הרא"ש והשולחן ערוך. וכתב בחלקת מחוקק באות י"ח, שאפילו המוחלת כתובתה לבעלה, הפסידה רק את מזונותיה שלאחר מיתה, כמבואר באבן העזר בסימן צג סעיף. ולא כדעת הרמב"ם שמפסידה אף מחיים.
דעה ג': לא פוסקין לה מזונות, שמא מחלה כתובתה (יש מהגאונים).
בעל שעזב את הבית, האם בית הדין צרכים לדאוג לאישה לתכשיטים?
פוסק השולחן ערוך, שלא נותנים לה במה שתתקשט והטעם שהובא בבית שמואל הוא משום שהרי בעלה איננו ולכן אין לה צורך להתקשט.
בעל שעזב את הבית ויש לו נכסים האם יורדים לנכסיו ומוכרים למזונות האישה?
פוסק השולחן ערוך, שאם היו לבעל נכסים בית הדין יורדים לנכסיו, ומוכרים למזונותיה.
בעל שעזב את הבית, ובית הדין פוסק לאישה מזונות, האם מחשבים ומקזזים את צרכיה כנגד מעשי ידיה? דעה א': אין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלה כן פסקו, הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, וכן פסק בשולחן ערוך. הר"ן כתב שאלו דברי תימה, אך אין לנו כח לחלוק על אבות עולם.
דעה ב': מחשבים במעשי ידיה, כי כשנפרעים מנכסי אדם שלא בפניו, ראוי שיהפכו בזכותו (רא"ש).
ח"מ תמהה: להלן בסעיף י', הרמ"א מביא את דעת הרא"ש כמובא בטור, שאם האשה לוותה ואכלה, הבעל יכול לטעון כנגדה שהייתה צריכה להסתפק במעשה ידיה, ומדוע כאן לא השיג על השולחן ערוך כדעת הרא"ש? ובבית שמואל באות ט"ז מתרץ, שאמנם בי"ד אינם מתחשבים עמה, אולם גם לדעת הרמב"ם, הבעל יכול לטעון כן כלפי המלווה, מדוע הלווה לה.
עזב בעלה את הבית ו מכרה מנכסי בעלה על דעת עצמה, האם המכר קיים?
פוסק השולחן ערוך, שבמקרה שמכרה מנכסי בעלה על דעת עצמה, מבלי ליטול רשות מבית הדין, מכרה קיים. ואין צורך בהכרזה. דהיינו שבית הדין יכריזו על כך, בכעין מכירה פומבית. הרמב"ם למד דינים אלו מאלמנה שיכולה למכור בעצמה ואינה צריכה הכרזה בבית הדין, ופסק שהוא הדין ביורד למדינת הים.
עזב בעלה את הבית ונטלה מנכסי בעלה על דעת עצמה ומכרה למזונותיה, מתי צריכה שבועה?
דעה א: כשיבוא בעלה ויטען כנגדה, או כשגובה כתובתה, צריכה לשבועה. כך פסקו הרמב"ם, והשולחן ערוך.
דעה ב: רק כשבאה לגבות כתובתה (רש"י). כשבעלה מת, חייבת להישבע שלא קיבלה כבר את כתובתה, ואז מגלגלים עליה גם את השבועה שמכרה מנכסי בעלה רק למזונותיה. חלקת מחוקק.